Under Leader Ship Rabbi Pinto Yeoshiau Shlita | haravpinto.com  /                                  

שבועות מגילת רות


21/05/2007 שובה ישראל מנהטן

מגילת רות מבוארת



הקדמה

בחג השבועות קוראים את מגילת רות. המגילה מקיפה את סיפורה של רות המואביה, החל מחייה בארץ מואב ועד לנישואיה לבועז בבית לחם יהודה ולידת בנם עובד, שממנו קמה מלכות בית דוד.

אחד הטעמים לקריאת מגילת רות בחג השבועות הינו ההקבלה בין גישתה של רות ליהדות לבין גישתם של בני ישראל לקבלת התורה במעמד הר סיני.

רות ניגשה ליהדות בגישה של דבקות, כפי שנאמר במגילה: "ורות דבקה בה". היתה זו אהבה עזה ללא מיצרים, אהבה שסייעה לה לדלג על המכשולים ואבני הנגף הרבים שעמדו בדרכה.

עם ישראל ניגש בגישה דומה לקבלת התורה. הכרזת "נעשה ונשמע" מראש משמעותה דבקות בכל מחיר, ונכונות לקיים את התורה גם אם יתהוו מכשולים לאורכה של הדרך, ואף אם יהיה צורך למסור את הנפש למען הגשמת המטרה הרוחנית.

כאשר נקרא בתורה בחג על מעמד הר סיני וקבלת התורה, תעמוד לנגד עינינו דמותה של רות שהגיעה ממרחקים, ולמרות הכל הצליחה להעפיל למרומי הפסגות הרוחניות, תודות לאהבת החסד הגדולה שיקדה בלבה.





פרק א'



א'. ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ וילך איש מבית לחם יהודה לגור בשדי מואב הוא ואשתו ושני בניו.

"שפוט השופטים" - שהיו שופטים את שופטיהם. כאשר היה השופט אומר לאדם: "טול קיסם מבין שיניך", היה אומר הנידון לשופט: "טול קורה מבין עיניך". כלומר, העוון שאתה השופט עושה הוא כה גדול, עד שהוא מסתיר את ראייתך.

מדוע דווקא רעב בא לארץ ולא הגיעה פורענות אחרת? כי התורה נקראת "לחם", שם המציין את חשיבותה, כפי שנאמר: "לכו לחמו בלחמי" (משלי ט', ה'), ומכיוון שבני ישראל עזבו את התורה הקרויה "לחם", בא עליהם רעב, והתקיים בהם המאמר: "אם אין תורה, אין קמח".

הסיבה שבני ישראל נענשו משמים רק בחוסר מחיה ולא ננטשו מעל אדמתם, היה מפני שהם חיבבו את ארץ ישראל, ואפילו בימי צרה ומחסור לא עזבוה. ההוכחה שהם חיבבו את ארץ ישראל שכן משפחה אחת בלבד שעזבה את הארץ ופורסמה על כך (בתחילת מגילת רות). הרי שתופעה זו היתה נדירה מאד.

"וילך איש מבית לחם יהודה" - אלימלך יצא מארץ ישראל והלך לגור בשדה מואב, ומשום כך נענש שם. התביעה היתה כלפי אלימלך, שהרי היה ברור שהרעב בארץ ישראל בא בגלל חטאיהם, והראיה לכך היא, שכן בארץ מואב היה לחם, ורק בארץ יהודה שרר רעב. על השופטים אם כן, היה לפשפש במעשיהם ולתקן את מעשיהם, ואילו אלימלך לא עשה כן אלא ברח לחו"ל. הבורח מוכיח שהוא חסר ביטחון בה' המפרנס בכל מקום את בריותיו.

"וילך איש מבית לחם יהודה" - מפסוק זה ניכרת ביקורת כלפי הנהגתו של אבימלך. שהרי הוא היה אדם חשוב ממנהיגי עמו, והיה עליו לדאוג לעניי עירו, והוא לא עשה כך, אלא יצא לחו"ל.

הבקורת גוברת לנוכח העובדה שבסופו של דבר הוא השתקע בארץ מואב, ולא התכוון לחזור לארץ ישראל לאחר הפסקת הרעב.



ב'. ושם האיש אלימלך ושם אשתו נעמי ושם שני בניו מחלון וכליון, אפרתים מבית לחם יהודה, ויבואו שדי מואב ויהיו שם.

הפסוק מציין אותם לשבח על שלא שינו את שמם ולא נהגו כדרך אנשים רבים המתביישים בשמם היהודי בהיותם בגלות. כל רואיהם הכירום שהם אפרתים מבית לחם יהודה.



ג'. וימת אלימלך איש נעמי ותשאר היא ושני בניה.

הטעם לכך שאלימלך נקרא "איש נעמי", מאחר שהיה מפורסם כבעלה של נעמי הצדקת, שהיתה נעימה במעשיה. וכן פירשו את הכתוב: "נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ" (משלי ל"א). זהו שבחה של אשת חיל, שכל אדם מזכיר את שבחו של בעלה, שהוא בעלה של הצדקת, ובזכות מעשי אשתו הוא נודע בשערים. וכן אלימלך נודע בזכות מעשיה הנעימים של נעמי.

תחילה נענש אלימלך מכיון שכאבי המשפחה הוא היה הראשון שיצא מארץ ישראל, ולכן הוא מת ונעמי נותרה אלמנה, כפי שכתוב: "ותשאר היא ושני בניה". עתה הם כבר יכלו לשוב לארץ ישראל ולהינצל מן הפורענות הבאה, אולם הם לא עשו זאת, אלא השתקעו בניכר. ולא עוד, אלא נשאו נשים נכריות (כפי שמופיע לקמן). כל עוד היה אביהם חי, הם נמנעו לעשות צעד חריג זה.



ד'. וישאו להם נשים מואביות, שם האחת ערפה ושם השנית רות, וישבו שם כעשר שנים.

בתחילה נשא כליון, על אף היותו הצעיר שבבנים, את ערפה. לאחר מכן נשא מחלון את רות, משום כך הזכיר הפסוק את ערפה לפני רות.

"וישבו שם כעשר שנים". מכאן אנו לומדים שאסור לעזוב את ארץ ישראל אפילו לזמן מוגבל, שהרי גם אלימלך עזב בתחילה את ארץ ישראל רק בכדי לגור בשדה מואב, ולבסוף הם ישבו שם זמן ארוך ביותר.



ה'. וימותו גם שניהם, מחלון וכליון, ותשאר האשה משני ילדיה ומאישה.

"ותישאר האשה משני ילדיה ומאישה" - למרות שאישה, כלומר בעלה, נפטר מזמן, עתה הרגישה נעמי ביתר שאת את חסרון בעלה, כי עד עתה היא התנחמה בילדיה, ואילו עתה היא נותרה בודדה וגלמודה.

הפסוק מוסיף ומספר כאן על שבחן של ערפה ורות. נעמי נותרה לבדה רק מבעלה ומשני בניה, אך כלותיה לא עזבו אותה, ובקומה לשוב לארץ יהודה, הן התייצבו לימינה וקמו ללכת עמה, כפי שנאמר בפסוק: "ותקם היא וכלותיה".



ו'. ותקם היא וכלותיה ותשב משדי מואב, כי שמעה בשדה מואב כי פקד ה' את עמו לתת להם לחם.

"ותקם היא וכלותיה", נאמר בלשון יחיד, כי בתחילה קמו כולן כאחד ללכת לארץ ישראל. לאחר מכן נפרדו דרכיהן של כלותיה, ולכן נאמר שם: "ותצא מן המקום וגו' ושתי כלותיה עמה".

נעמי ידעה שלבה של ערפה אינו שלם, אולם משום דרכי שלום היא דיברה אל שתיהן כאחת, ואמרה להן: "לכנה שובנה".



ז'. ותצא מן המקום אשר היתה שמה ושתי כלותיה עמה, ותלכנה בדרך לשוב אל ארץ יהודה.

באותה שעה התברר שדעתן של כלותיה שונה זו מזו. ערפה הלכה לשם נימוס, ולא היה בדעתה ללכת עם נעמי עד ארץ יהודה, ואילו רות דבקה בה.

"לשוב אל ארץ יהודה", למרות שהאדם מטבעו מתבייש לחזור לעיר מולדתו לאחר שירד מנכסיו ונפל ממעמדו, נעמי קיבלה את יסוריה באהבה ושבה לעיר מולדתה, כדי שיסורי חזרה זו יכפרו על יציאתה מארץ ישראל לחוץ לארץ.



ח'. ותאמר נעמי לשתי כלותיה לכנה שובנה אשה לבית אמה, יעשה ה' עמכם חסד כאשר עשיתם עם המתים ועמדי.

בתחילה יצאה נעמי לבדה, וכלותיה הלכו עמו כדי ללוותה. ולכן נאמר: "ותצא מן המקום אשר היתה שמה ושתי כלותיה עמה". אולם כשהגיעו לפרשת דרכים שהובילה ליהודה, וכלותיה לא הראו כל סימן שהן עומדות לחזור, אמרה להן: "לכנה שובנה".

כך אמרה להן נעמי: "אם אין אתן רוצות להיפרד ממני, מפני שנהגתי עמכן כאם עם בנותיה, מוטב לכן לשוב אשה לבית אמה האמיתית, כי הן טובות יותר ממני. ואם אתן חוששות לעזוב אותי שכולה וגלמודה, שמא תפסדנה את החסד שעשיתן עם המתים ועמדי, אל לכן לחשוש מכך. היא גם מברכת אותן: "יעשה ה' עמכם חסד, כאשר עשיתם עם המתים ועמדי".

מדוע אמרה נעמי "ועמדי" בסוף דבריה? מפני שיש כלה המכבדת את חמותה מחמת אהבת בעלה, אך לאחר מות בעלה פוסקת אהבתה לחמותה. שתי כלותיה של נעמי הוסיפו לאהוב אותה גם אחרי מות בעליהן. ולכן אמרה להן נעמי: "עם המתים ועמדי", אף על פי שבעליכן כבר מתו, הוספתן לעשות עמי חסד.



ט'. יתן ה' לכם ומצאן מנוחה אשה בית אישה, ותשק להן ותשאנה קולן ותבכינה.

כאן אנו מבחינים במידות נפשה המצוינות של נעמי. בנוהג שבעולם, אשה שמת בעלה בטרם ילדה בנים, שונאת את חמותה וגם חמותה שונאת אותה, ובפרט כאשר גם החמות היא אלמנה מרת נפש, והיא תולה את האשמה למות בנה במזלה הרע של האשה. ואילו נעמי הצדקת, לא זו בלבד שלא הכלימה אותן, אלא גם ברכה אותן בלב טוב ובנפש חפצה שתמצאנה מנוחה אשה בבית בעלה השני.



י'. ותאמרנה לה כי אתך נשוב לעמך.

בפסוק זה כלולות שתי תשובות: האחת של ערפה והשניה של רות. ערפה אמרה: "כי אתך נשוב" - העיקר הוא להיות אתך, היא לא רצתה להתגייר. לעומתה אמרה רות: "לעמך" - העיקר הוא להיות "עמך".



י"א. ותאמר נעמי, שובנה בנותי, למה תלכנה עמי, העוד לי בנים במעי והיו לכם לאנשים.

בתחילה קראה להן נעמי כלות, כפי שנאמר: "ותאמר נעמי לשתי כלותיה", ואילו עתה היא מכנה אותן בנות: "שובנה בנותי". בתחילה היא עדיין לא ידעה מה הן חושבות בלבן. אולם עתה כשאמרו: "כי אתך נשוב לעמך", היא נוכחה בנאמנותן, ולכן, החלה לקרוא להן בנות.



י"ב. שובנה בנותי, לכן כי זקנתי מהיות לאיש, כי אמרתי יש לי תקוה גם הייתי הלילה לאיש וגם ילדתי בנים.

נעמי הבהירה להן שאין זה מתקבל על הדעת שתנשא שוב ותלד בנים, כי זקנה היא. ואפילו אם "אמרתי יש לי תקוה", הדבר עדיין נתון בספק גדול, שהרי צריכים להתקיים שני תנאים - האחד שתנשא מיד, וזהו שאמרה: "גם הייתי הלילה לאיש", והתנאי השני, שתוליד בנים ולא בנות, וזהו שאמרה: "וגם ילדתי בנים".



י"ג. הלהן תשברנה עד אשר יגדלו, הלהן תעגנה לבלתי היות לאיש, אל בנותי, כי מר לי מאד מכם, כי יצאה בי יד ה'.

נעמי אמרה להן: אל נא תחשובנה שאני אומרת לכן לשוב לארצכן, מפני שאיני מסוגלת לשהות בחברתכן, מפני שאתן מזכירות לי את גורלי המר. להיפך, "כי מר לי מאוד, מכם". מר לי, שמפאת מיתת בני חדלתן להיות כלותי, "כי יצאה בי יד ה'", שנפטרו בני והנני מצטערת מאד על כך ששוב אינכן כלותי.



י"ד. ותשאנה קולן ותבכינה עוד, ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה.

נאמר: "ותשאנה קולן ותבכנה עוד" - חסרה כאן האות אלף (כי כתוב "ותשנה"). הדבר רומז שתש כוחן מרוב בכי, שהיו הולכות ובוכות. לכן נאמר כאן: "ותשנה קולן ותבכנה עוד", ולעיל בפסוק ט' נאמר: "ותשאנה קולן ותבכנה", כי לעיל כשהתחילו לבכות, עדיין לא תש כוחן, ואילו כאן, שהמשיכו לבכות, תשש כוחן.

"ותשק ערפה לחמותה" - לא מוזכר כאן שגם נעמי נשקה לערפה. הסיבה לכך היא שערפה מיהרה להתרחק בלי להמתין שנעמי תישק לה נשיקה של פרידה.



ט"ו. ותאמר, הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה, שובי אחרי יבמתך.

לאחר שנעמי ראתה שערפה חזרה, היא חשבה שרות מתאמצת להצטרף אליה רק מפני שאינה רוצה להניח את נעמי גלמודה, ולכן היא אמרה לה: "הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה, שובי אחר יבמתך", כלומר, אל תימנעי מלחזור מפני שערפה חזרה.



ט"ז. ותאמר רות אל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחריך, כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין, עמך עמי ואלהיך אלהי.

רות ביקשה שלא תפציר בה ואמרה: "אל תפגעי בי", לרמוז לנעמי שדבריה פוגעים בה כחיצים, והיא הבהירה את כוונתה: לא דברתי כפי שאת סבורה, אחד בפה ואחד בלב. לא אמרתי לך שאני רוצה להצטרף אליך כשלבי בל עמי. להיפך: "כי אל אשר תלכי אלך", אפילו אם אנשא לאיש, לא אעזבך. לא יהיה דבר שיגרום פירוד בינינו, לא מצד צאתי מארצי וממולדתי, לא מצד פרידתי מקרובי ומעמי, לא מצד כפירתי בדתי הקודמת ולא מצד סכנת הדרכים. וכך סיימה את דבריה: "כי המות יפריד ביני וביניך" - כל עוד אהיה בחיים לא אפרד ממך.



י"ז. באשר תמותי אמות ושם אקבר, כה יעשה ה' לי וכה יוסיף, כי המות יפריד ביני ובינך.

אל לך לחשוב שאני חפצה להידבק בעם ישראל מפני שאני חושבת להנשא, אלא "באשר תמותי אמות". גם אם לא יהיה לי בית משלי למות בו, אמות כפי שאת תמותי. לא אקבר בנחלת משפחתי כמנהג הבריות, אלא במקום שאת תיקברי, אקבר גם אני.



י"ח. ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה.

נעמי נוכחה לדעת שככל שהיא מדברת אל רות, רות ממשיכה לעמוד על דבריה מתוך נחישות דעת, שלא כדרך הבריות שהדיבור משפיע עליהן. ולא זו בלבד שלא שינתה את דעתה, אלא הוסיפה וחיזקה את דבריה. בתחילה היא אמרה: "כי אתך נשוב לעמך", ואח"כ הוסיפה ואמרה: "כי אל אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין, עמך עמי, ואלקיך אלקי, באשר תמותי אמות ושם אקבר". נעמי נוכחה שלא זו בלבד שדבריה אינם משפיעים, אלא להיפך, היא מוסיפה להתאמץ. לכן, נעמי חדלה לנסות להשפיע עליה.



י"ט. ותלכנה שתיהם עד בואנה בית לחם, ויהי כבואנה בית לחם ותהם כל העיר עליהן, ותאמרנה הזאת נעמי.

רות הלכה והתרחקה ממולדתה, היא הגיעה עם נעמי לבית לחם שהיתה זרה לה, וראתה את תמיהת האנשים על מצבה, ואף על פי כן לא שינתה את דעתה. הן הלכו יחד בכוונה אחת ובלב אחד. כשם שנעמי שבה בלב שלם אל עמה ואל מולדתה, כך גם רות. כה עז היה חפצן לשוב, עד שלא המתינו לשיירה, אלא שתיהן לבדן שמו פעמיהן לדרך כדי להתקרב לבית לחם. ולכן נאמר: "שתיהם" ולא שתיהן, כי לא נהגו כנשים אלא כאנשים.

פניה של נעמי כה השתנו לרעה מרוב הצער והיגון, עד שאנשי בית לחם הסתפקו אם אמנם זו אותה נעמי שהכירו. הם גם תמהו כיצד באו שתי הנשים לבדן.



כ'. ותאמר אליהן אל תקראנה לי נעמי, קראן לי מרא, כי המר שדי לי מאד.

נעמי ראתה את חרדתם ואת צערם בגלל תהפוכות מצבה, מרום המעלה לשפל המצב. ואמרה להם: "אל תקראנה לי נעמי" - צרותי ומכותי היו כה מופלגות, עד שהיה ראוי שאקרא בשם מרה, בגלל ריבוי המרירות שהביאו הצרות והמכות הללו, "כי המר שדי לו מאד".



כ"א. אני מלאה הלכתי וריקם השיבני ה', למה תקראנה לי נעמי וה' ענה בי ושדי הרע לי.

בדבריה רמזה, שחטאה בכך שעזבה את ארץ ישראל למרות שלא חסרה מזון. הם עזבו כי בעלה חשש שמא יבואו עניים ויבקשו מהם לחם. ועל כך אמרה: "אני מלאה הלכתי", ולכן, "ריקם, השיבני ה'", מידה כנגד מידה. "אל תקראנה לי נעמי", שהרי אינני כה נעימה במעשי.



כ"ב. ותשב נעמי ורות המואביה כלתה עמה השבה משדי מואב, והמה באו בית לחם בתחילת קציר שערים.

בתחילה אמר הכתוב: "ותשב נעמי ורות" - הכתוב הקדים את נעמי לרות, הן בגלל חשיבותה של נעמי, והן מפאת היותן חמות וכלה. ואחר כך חזר הכתוב ואמר: "השבה משדי מואב", כדי להדגיש את חשיבותה של רות ששבה מארץ מולדתה, ארץ שתושביה ידועים בשחיתות מידותיהם, והיא נטשה אותם, נפרדה מדרך חייהם ודבקה בדת ישראל.




פרק ב'



א'. ולנעמי מודע לאישה איש גבור חיל ממשפחת אלימלך ושמו בעז.

הכתוב מלמדנו על מידותיה המיוחדות של נעמי. למרות שהיה לה מכר עשיר שהיה אדם דגול, ובודאי היה מושיט לה עזרה אילו ביקשה, למרות זאת בחרה להנות מלקט העניים, ובלבד שלא לבקש עזרה מפורשת מקרוביה.



ב'. ותאמר רות המואביה אל נעמי אלכה נא השדה ואלקטה בשבלים אחר אשר אמצא חן בעיניו, ותאמר לה לכי בתי.

הכתוב מספר גם על צדקותה של רות. למרות היותה בת מלך מואב, היא בחרה ללכת לשדות וללקט שם כאחד העניים, ולא הניחה לנעמי ללכת במקומה כדי שלא תתבייש, שהרי נעמי היתה ידועה בעיר. ולכן אמרה: "אלכה נא השדה" - אני ולא את, "אחר אשר אמצא חן בעיניו" - לא אלקט אלא אם כן ארגיש שבעל השדה אכן נותן בנפש חפיצה. נאמר "המואביה" – מכיוון שרות אמרה: אני נכריה כאן ואיני בושה ללכת וללקט בשדה, לא כן את, שהכירו אותך בהיותך ברום המעלה, ובודאי תתביישי.



ג'. ותלך ותבוא ותלקט בשדה אחרי הקוצרים, ויקר מקרה חלקת השדה לבעז אשר ממשפחת אלימלך.

חכמתה של רות ניכרת בכל פעולותיה. כאשר הגיעה, הלכה תחילה עד סוף השדה, ולא ליקטה מאומה בהליכה זו, כי אם היתה מלקטת, היה לה טורח מרובה לחזור עם הלקט. היא התחילה ללקט מסוף השדה וחזרה לתחילתו, ולכן נאמר: "ותלך ותבוא ותלקט" - תחילה הלכה עד סוף השדה, ורק אז "ותבוא ותלקט".

שדה זה היה שייך בעבר לאלימלך, והוא אותו שדה שקנה אחר כך בועז מנעמי. עתה היה השדה חכור לבועז, ולכן נאמר כאן: "ויקר מקרה, חלקת השדה לבועז אשר ממשפחת אלימלך" ולכן אמרה רות: "אלכה נא השדה", כלומר, לשדה הידוע.



ד'. והנה בעז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים ה' עמכם, ויאמרו לו יברכך ה'.

אנו לומדים כאן גם על צדקתו של בועז. למרות שראה את שדהו גדוש תבואה ונעריו קוצרים את השדה, הוא לא בא לידי זחיחות דעת וגאוות לב, אלא אמר לקוצרים: "ה' עמכם". כלומר, זיכרו תמיד את ה', ואל תושפעו ממאורעות העולם המרחיקים מהאדם את האמונה והבטחון בה'. והם ענו לו: "יברכך ה'", כוונתך רצויה, והיא תביא לך ברכות ושפע ממרום.



ה'. ויאמר בעז לנערו הנצב על הקוצרים למי הנערה הזאת.

כוונתם במילים אלה היתה לברכו שה' יסייע לו למצוא אשה שתהיה ראויה לו. לכן שאל בועז: "למי הנערה הזאת"? והם ענו לו שהיא עזבה את מואב כדי להתחבר לעם ישראל, והיא ניחנה במעלות רבות של חכמה, צניעות וזריזות.



ו'. ויען הנער הנצב על הקוצרים ויאמר, נערה מואביה היא השבה עם נעמי משדי מואב.

לדבריו, רות נתגיירה לשם שמים, כי היא שבה עם נעמי, למרות היותה שכולה, גלמודה, עניה ומחוסרת כל. זאת ועוד, רות עזבה את מולדתה ואת אביה ואמה למרות היותה בת מלכים. הדבר אכן מוכיח שהיא נתגיירה לשם שמים.



ז'. ותאמר אלקטה נא ואספתי בעמרים אחרי הקוצרים, ותבוא ותעמוד מאז הבקר ועד עתה, זה שבתה הבית מעט.

רות אמרה בלבה: "אלקטה נא", הכוונה ללקט השבלים, "ואספתי בעמרים", הכוונה היא לשכחה של עומרים. כי יש שלושה סוגי מתנות עניים בשדה: "לקט" - אם נשרו שבלים מיד הקוצר, "עומר" - אם שכח עומר בשדה, ו"פאה" - תבואה שמניחים בסוף השדה. גם את הלקט שהתורה זיכתה לה, לא רצתה רות לקבל אלא ברשות, והיא פנתה בלשון בקשה: "ותאמר אלקטה נא".



ח'. ויאמר בעז אל רות הלוא שמעת בתי אל תלכי ללקט בשדה אחר וגם לא תעבורי מזה, וכה תדבקין עם נערתי.

בועז רצה להנות אותה מנכסיו, אולם היא ונעמי לא רצו להנות אלא ממה שחנן אותן הקב"ה, ממתנות העניים שבשדה, ומשום כך בועז הפציר בה שלא תלך ללקט בשדה של אדם אחר, אלא תמשיך ללקט בשדותיו.



ט'. עיניך בשדה אשר יקצרון והלכת אחריהן הלוא צויתי את הנערים לבלתי נגעך וצמת והלכת אל הכלים ושתית מאשר ישאבון הנערים.

בועז ממשיך ואומר לרות: המשיכי ללקט בשדה שלי, "עינך בשדה אשר יקצורון, והלכת תמיד אחרי הנערות, הלוא ציויתי את הנערים לבלתי נגעך" - שלא ימנעו ממך אם תרצי לשתות מן הכלים, "מאשר ישאבון הנערים", למרות שהם מילאו את המים.



י'. ותפול על פניה ותשתחו ארצה ותאמר אליו מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני ואנכי נכריה.

רות תמהה על דבריו הטובים של בועז ואמרה: "מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני, ואנכי נכריה", כאילו אמרה לו: מה ראית בי ששאלת על אודותי? שהרי רבות הן הנערות הדלות והאומללות ההולכות ללקט בשדות ובכרמים, ואין אומר להן דבר. "ואנכי נכריה" - לו היתה לך קירבה עמי, היה הדבר מובן, אבל לי אין כל קרוב וגואל.



י"א. ויען בעז ויאמר לה הוגד הגד לי כל אשר עשית את חמותך אחרי מות אישך ותעזבי אביך ואמך וארץ מולדתך ותלכי אל עם אשר לא ידעת תמול שלשום.

בועז ענה לה: כל אשר היטבתי עמך הוא מעט מזעיר מאשר ראוי שאעשה עבורך, כי "הוגד הגד לי" כל מה שעשית עבור חמותך, ובנוסף לכך נתגיירת. הן היה ביכולתך לשכון בטח בבית אביך ואמך ובארץ מולדתך, אך כיוון שעזבת את כל אלו ובאת אל עם אשר לא ידעת, הרי שאת גרת צדק, ולא נתגיירת לשם טובת הנאה כל שהיא.



י"ב. ישלם ה' פעלך ותהי משכרתך שלמה מעם ה' אלקי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו.

בועז מוסיף: פעולתך היא כה גדולה וחשובה, עד שאין ביד אדם לשלם לך, ולכן: "ישלם ה' פועלך, ותהי משכורתך שלמה מעם ה', אלקי ישראל, אשר באת לחסות תחת כנפיו". בועז מזכיר בדבריו שני ענינים: בזכות הטובה שעשית לחמותך, "ישלם ה' פועלך", ובזכות שבאת להתגייר "תהי משכורת שלמה מעם ה' אלקי ישראל", כי הוא משגיח על ישראל ועל הגרים הנלווים אליהם.



י"ג. ותאמר אמצא חן בעיניך אדני כי נחמתני וכי דברת על לב שפחתך ואנכי לא אהיה כאחת שפחתיך.

לאחר שדיבר עמה בועז דברים כה טובים, חשבה רות בלבה שהוא עושה כן בזכות מה שעשתה עם חמותה. לכן היא אמרה לו: "מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני", אולי הסיבה היא שהוגד לך כל מה שעשיתי עם חמותי. והוסיפה: "אמצא חן בעיניך אדוני כי נחמתני", בכך שאתה מחזיק אותי לכשרה, "וכי דברת על לב שפחתך", על הטוב הצפון בדבריך, למרות שאני מכירה את עצמי, שאיני ראויה להיות אפילו כאחת משפחותיך.



י"ד. ויאמר לה בעז לעת האכל גשי הלם ואכלת מן הלחם וטבלת פתך בחומץ, ותשב מצד הקצרים ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר.

בועז אמר לרות לעת האוכל: "גשי הלום", שלא תאלצי להמתין בכל יום עד שיזמינו אותך לאכול, אלא בכל יום תבואי מעצמך. "ואכלת מן הלחם וטבלת פתך בחומץ". וכך אמנם היא נהגה, אולם מפני הצניעות שבה היא ישבה בצד. בועז נהג כדרך בעל הבית, שבשעה שרואה את אורחו בוש מלאכול, הוא מושיט לו מהמאכל ונותן לו.



ט"ו. ותקם ללקט ויצו בעז את נעריו לאמר גם בין העמרים תלקט ולא תכלימוה.

בועז גם ציווה את נעריו לאמר: "גם בין העומרים תלקט". שכן שאר המלקטים לא הורשו ללקט בין העמרים, מאחר שהעובדים חששו שמא הם יקחו שבלים מן העומרים, אולם היא תוכל ללקט ולא יכלימוה.



ט"ז. וגם שול תשולו לה מן הצבתים ועזבתם ולקטה ולא תגערו בה.

בועז לימד דרך ארץ: כאשר בא עני לפנינו, אם בעבר היה עשיר וירד מנכסיו, יש להתחכם ולהשתדל לתת לו צדקה בצנעה ובדרך כבוד. מסיבה זו הורה בועז לנערים לעשות את עצמם כאילו שכחו את השעורים בשדה, כדי שתלקט כמות גדולה ותחשוב שזהו לקט. וכן מצינו בצדיקים שהיו מתחכמים לתת צדקה לעניים בחן, בחסד וברחמים מבלי שהעניים יחושו תחושה של מקבלים.



י"ז. ותלקט בשדה עד הערב ותחבוט את אשר לקטה ויהי כאיפה שעורים.

"ותלקט בשדה עד הערב" - הכתוב מספר על צדקותה, למרות שהם עשו עצמם כאילו שכחו שיבולים כדי שתלקט הרבה, היא לא רצתה להנות מהם, אלא ליקטה בשדה כשאר העניים, וה' שלח ברכה במעשי ידיה, במה שליקטה, והיה לה כאיפה שעורים.



י"ח. ותשא ותבוא העיר ותרא חמותה את אשר לקטה ותוצא ותתן לה את אשר הותרה משבעה.

כשישבה נעמי בביתה, הצטערה על שאינה יכולה להכין תבשיל לכלתה הבאה מן השדה יגעה ועייפה. לכן, בחכמתה, הוציאה רות ונתנה לה את אשר הותירה ממאכלה, וסיפרה לה שאכלה בשדה ואף הותירה. כל זאת כדי להפיג את צערה של נעמי.



י"ט. ותאמר לה חמותה איפה לקטת היום ואנה עשית, יהי מכירך ברוך ותגד לחמותה את אשר עשתה עמו, ותאמר שם האיש אשר עשיתי עמו היום בעז.

לאחר שראתה נעמי שרות הביאה שעורים בכמות רבה מהרגיל, שאלה אותה: איפה ליקטת היום ומהיכן הבאת כמות רבה כל כך? אין זאת אלא שמרוב חריצותך עלה בידך ללקט כה הרבה, כי אשת חיל את, ברוב ענוותנותה אמרה רות לחמותה: אין זה ממני, אלא הודות לנדיבותו של בעל השדה שהתחסד עמי יותר מן הרגיל. והוסיפה: "שם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז". ותאמר נעמי לכלתה: "ברוך הוא לה'". עד עכשיו הייתי סבורה שהוא זקוק לברכתי, אך עכשיו שהודעת לי שהוא בועז, אין הוא זקוק לברכתי, כי ברוך ומבורך הוא מפי ה'. דרכו של בועז הצדיק לעשות תמיד חסד עם החיים ועם המתים.



כ. ותאמר נעמי לכלתה, ברוך הוא לה' אשר לא עזב חסדו את החיים ואת המתים, ותאמר לה נעמי, קרוב לנו האיש מגואלנו הוא.

תחילה לא הבינה רות מהו החסד עם המתים, ורק מה שעשה עם החיים הבינה, לכן חזרה נעמי ואמרה לה: "קרוב לנו האיש, מגואלנו הוא" - עתיד הוא לשאת אותך לאשה ולהקים שם לבעלך. וזהו שאמרה: "אשר לא עזב חסדו את החיים ואת המתים", כי על ידי נישואי רות לבועז יתוקנו, נעמי ורות, כמו שנאמר להלן: "יולד בן לנעמי".



כ"א. ותאמר רות המואביה, גם כי אמר אלי עם הנערים אשר לי תדבקין עד אם כילו את כל הקציר אשר לי.

רות הוסיפה ואמרה לנעמי שהוא ראוי להכרת טובה על שני דברים שעשה עמה, האחד על שאמר: "עם הנערים אשר לי תדבקין", משמע מדבריו שהוא בטוח שנעריו כשרים ואפשר לסמוך עליהם, ולכן אמר לה: "עיניך בשדה אשר יקצורון והלכת אחריהם". והוא ראוי לברכה, מסיבה נוספת. כי אמר לי שלא יום או יומיים אלקט בשדהו, אלא כל זמן הקציר, עד שיסיימו לקצור את כל הקציר אשר לו.



כ"ב. ותאמר נעמי אל רות כלתה טוב בתי כי תצאי עם נערותיו ולא יפגעו בך בשדה אחר.

המילים: "ותאמר רות המואביה", המובאות לעיל, באות לציין, שבהיותה מואביה, לא ידעה להבחין היטב בין לשון זכר ללשון נקבה, ולכן אמרה: "גם כי אמר אלי, עם הנערים אשר לי תדבקין", כוונתה היתה לנערות. לכן תיקנה נעמי את טעותה ואמרה לה שתצא עם נערותיו.



כ"ג. ותדבק בנערות בעז ללקט עד כלות קציר השעורים וקציר החיטים ותשב את חמותה.

"ותשב את חמותה" - למרות שדרך נערה לדבוק בחברותיה, וקשה עליה פרידתן מהן, ובפרט כשחמותה שכולה ונפשה מרה עליה, לא עשתה כן רות, אלא ישבה עם חמותה וגרה עמה.




פרק ג'



א'. ותאמר לה נעמי חמותה בתי הלא אבקש לך מנוח אשר ייטב לך.

כאן נוכחים אנו בצדקותה של נעמי, שלמרות שלבה היה מר, היא חיפשה אושר לכלתה. הדבר מצדיק את שמה "נעמי", שהיתה נעימה במעשיה וחפצה לראות את אושרו של הזולת, למרות היותה למודת סבל וגדושה ביסורים.



ב'. ועתה הלא בעז מודעתנו אשר היית את נערותיו, הנה הוא זורה את גורן השעורים הלילה.

נעמי אמרה לרות: מפאת שתי סיבות אשה אינה מתרצית בדרך כלל להינשא לאדם מסויים, או מפני שאין לו אותה מעלת יחוס כפי שהיה לבעלה הראשון, או מכיוון שאינה מכירה אותו די הצורך כדי להחליט אם אכן הוא טוב וראוי עבורה. כנגד שני חששות אלו אמרה לה נעמי שטוב לה להינשא לבועז. כנגד החשש שאין לו מעלת יחוס אמרה: "הלא בועז מודעתנו", קרוב הוא לנו והוא באותה מעלת יחוס כמונו, ואם מפני שאינך מכירה את מידותיו, הרי היית עם נערותיו והכרת את נדיבות לבו ואת צדקותו.



ג'. ורחצת וסכת ושמת שמלותיך עליך וירדת הגורן, אל תודעי לאיש עד כלותו לאכול ולשתות.

"ורחצת", הכוונה היא לרחיצה רוחנית ולהתנתקות מוחלטת מהעבודה הזרה שאליה היית קשורה בעבר, "וסכת", השתלמי בקיום המצוות, "ושמת שמלותיך עליך", אלו בגדי שבת.



ד'. ויהי בשכבו וידעת את המקום אשר ישכב שם ובאת וגילית מרגלתיו ושכבתי, והוא יגיד לך את אשר תעשין.

נעמי הדריכה את רות, לשאול בעצתו של בועז, והוא יגיד לה על פי חכמתו את אשר עליה לעשות.



ה'. ותאמר אליה כל אשר תאמרי אעשה.

בודאי כוונתך לטובתי, ואינך בגדר אדם המייעץ לפי דרכו ולתועלתו האישית, שיש להזהר מפניו. ברור לי שאת מעוניינת שאחיה בטוב.



ו'. ותרד הגרן ותעש ככל אשר צותה חמותה.

רק לאחר שירדה רות אל הגורן היא קישטה וסכה את עצמה ככל אשר ציותה עליה חמותה. ולא קודם לכן מפאת דרך צניעות.



ז'. ויאכל בעז וישת וייטב לבו ויבא לשכב בקצה הערימה ותבוא בלט ותגל מרגלותיו ותשכב.

גם בועז נהג בצניעות, הוא ישן בקצה הערימה, הרחק מיתר עובדי השדה, ולכן רות ידעה היכן מקומו, כפי שאמרה לה נעמי: "וידעת את המקום אשר ישכב שם", שבודאי שוכב הוא בצד.



ח'. ויהי בחצי הלילה ויחרד האיש וילפת, והנה אשה שוכבת מרגלותיו.

שלש פעמים נאמר בתנ"ך: "ויהי בחצי הלילה". האחד: "ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור בארץ מצרים". הפעם השניה אצל שמשון: "ויהי בחצי הלילה ויאחוז בדלתי שערי העיר", והפעם השלישית כאן. ללמדנו שכשם שצמחה ישועה במצרים בחצי הלילה, כך גם כאן נולד נצר לבית דוד בחצי הלילה, וכן היתה תשועה לשמשון בחצי הלילה. עוד אנו לומדים, שחצי הלילה הוא עת רצון לתפילה לה' ולזכיה בישועתו.



ט'. ויאמר מי את ותאמר אנכי רות אמתך ופרשת כנפך על אמתך כי גואל אתה.

רות רמזה לו שיפרוש עליה טלית כדרך שפורשים על חתן וכלה. פרישת הטלית מסמלת את העובדה שהאשה חוסה בצל בעלה.



י'. ויאמר ברוכה את לה' בתי, היטבת חסדך האחרון מן הראשון, לבלתי לכת אחרי הבחורים אם דל ואם עשיר.

החסד הראשון של רות שאליו התכוון בועז, היה שנתגיירה ובאה לחסות בצל כנפי השכינה. קיום המצוות הוא תולדה של התקרבות זו. לדעת בועז, החסד האחרון הוא המעשה האחרון שלה. היא פעלה שלא כדרך הטבע, ליבה לא הלך אחר הבחורים, "אם דל ואם עשיר", אלא היא בחרה בבועז מתוך מטרה להקים שם לבעלה המנוח.



י"א. ועתה בתי אל תיראי כל אשר תאמרי אעשה לך כי יודע כל שער עמי כי אשת חיל את.

עוד אמר לה בועז: "ועתה בתי אל תיראי", אל תחששי שמא אדחה אותך, כיוון שאינך מיוחסת, ולא נאה לשופט לשאת אותך. מהמעשים הטובים שעשית אני רואה שיש לך יחוס עצמי, "כי יודע כל שער עמי כי אשת חיל את". הוא הוסיף זאת כדי להניח את דעתה שלא תחשוש שמא הוא מתבייש במעשה זה מאנשי העיר. אין הדבר כן, שהרי כולם יודעים שהינך אשת חיל.



י"ב. ועתה כי אמנם כי אם גואל אנכי וגם יש גואל קרוב ממני.

שלמון, אלימלך וטוב היו אחים, נמצא, שטוב היה גואל קרוב יותר מבועז, כי הוא היה אחיו של אלימלך ובועז היה בן אח, בנו של שלמון. אולם בועז הבטיח לה שהוא יעמוד לצידה וישתדל להביא את הדבר לידי סיומו המוצלח בכל אופן שהוא.



י"ג. ליני הלילה והיה בבקר אם יגאלך טוב יגאל, ואם לא יחפץ לגאלך וגאלתיך אנכי, חי ה' שכבי עד הבקר.

אנו לומדים מבועז מידה טובה, שכאשר אדם מבקש טובה מחברו והלה אינו יכול לעשותה מיד, יסביר לו חברו שאינו מונע את עשיית הטובה מחמת רצונו העצמי, אלא מפני שהדבר תלוי באחר. ואכן, כך נהג בועז. כיוון שלא ידע אם יגאל הגואל את רות, ואילו היה אומר כן לרות היתה מצטערת, לכן, הקדים תחילה שהיא ראויה מאד לחסד, אך עם זאת הוא התנצל כי יש גואל קרוב ממנו, ואולי אותו גואל יגאל אותה.



י"ד. ותשכב מרגלותיו עד הבוקר ותקם בטרם יכיר איש את רעהו ויאמר אל יוודע כי באה האשה הגורן.

בועז זירז את רות שתקום בבוקר בטרם יכיר איש את רעהו, כי אמר בלבו: אין זה כבודי שיוודע כי באה אשה אל הגורן. רות עצמה היתה יכולה להתעטף שלא יכירוה, אולם כשיראוה יוצאת, יחשדו בו.



ט"ו. ויאמר הבי המטפחת אשר עליך ואחזי בה ותאחז בה וימד שש שעורים וישת עליה ויבא העיר.

מטרתו של בועז היתה שלא תצא רות ריקם, ותחשוש שהוא לא ישים לב לבקשתה. הוא העניק לה את השעורים כדי לרמוז לה ולנעמי, שדעתו עליהן והוא מסור למענן.



ט"ז. ותבוא אל חמותה ותאמר מי את בתי ותגד לה את כל אשר עשה לה האיש.

הכתוב מספר על גודל זריזותה של רות. למרות שנשאה משא כבד, היא הלכה במהירות, וכשבאה אל בית נעמי, עדיין היתה הדלת סגורה מפאת השעה המוקדמת, זאת למרות שהשדות היו רחוקים מן העיר. נעמי שאלה: מי את? ובאם היתה הדלת פתוחה, לא היתה צריכה לשאול שאלה זו.



י"ז. ותאמר שש השערים האלה נתן לי כי אמר אל תבואי ריקם אל חמותך.

רות הדגישה לנעמי שלא תחשוש שמא שמאחר שמצאה את בועז, שוב לא תהיה קשורה לחמותה ותפרד החבילה. לכן, דיברה רות על לבה ופייסה אותה בדבריה שבועז נתן לה את שש שעורים כדי שלא תבוא ריקם אל חמותה, ובכך הוא גילה את דעתו שהוא חפץ שהיא תוסיף להיות קשורה לחמותה כבתחילה.



י"ח. ותאמר שבי בתי עד אשר תדעין איך יפול דבר כי לא ישקוט האיש כי אם כילה הדבר היום.

גם נעמי מצדה הבטיחה לרות שבועז הוא אדם נאמן מאד, הוא יעמוד הבטחתו ואין ספק שהוא יעשה כל אשר ביכולתו למענה, ולא נותר לה אלא להמתין בבית ולראות כיצד יפול דבר.




פרק ד'




א'. ובעז עלה השער וישב שם והנה הגואל עובר אשר דבר בעז, ויאמר סורה שבה פה פלוני אלמוני ויסר וישב.

ואמנם, הדבר הראשון שעשה בועז באותו יום היה לקיים את שבועתו שנשבע לרות. הוא גם קיים את מה שאמרה נעמי: "כי לא ישקוט האיש כי אם כילה הדבר היום", מיד בבוקר, כשיצא מהגורן, הוא עלה לשער העיר.

היתה זו השגחה פרטית מאת ה', שכשישב בועז בשער, עבר שם הגואל כדי לקיים את דברי בועז, שאמר: "והיה בבקר, אם יגאלך טוב, יגאל".



ב'. ויקח עשרה אנשים מזקני העיר ויאמר שבו פה וישבו.

הטעם שבועז אסף עשרה אנשים מזקני העיר הוא כדי לפרסם את ההלכה: "עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית". כי אם יבוא טוב למחרת ויאמר שסירב לשאת את רות, מפני שלא ידע שמואביה מותרת, יאמרו לו שהזקנים ישבו שם, ובפניהם התבררה ההלכה שמותר לשאת גיורת מואבית.



ג'. ויאמר לגואל חלקת השדה אשר לאחינו לאלימלך מכרה נעמי השבה משדה מואב.

בועז רמז לטוב על אודות כמה סיבות שבגללן ראוי לו לגאול את השדה. ראשית, כיוון שזו חלקת השדה שנפלה בירושה לאלימלך, ואם כן, אין ראוי שתפול לידי זר. מלבד זאת, אין זה מן הראוי שהיא תימסר לזר ויימחה שמו של אחינו. סיבה נוספת, אלימלך היה אדם גדול וחרפה היא לו אם תיעקר נחלתו. ועוד סיבה, "אשר מכרה נעמי", הנעימה במעשיה, והיא שבה עתה משדי מואב. בועז רמז לו כי הוא חייב על פי דין תורה לגאול את השדה שמכרה נעמי כדין שדה אחוזה, וכפי שנאמר בתורה: "כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו, ובא גואלו וגאל". ראוי לך לרחם עליה, כי אשת אחיך היא וראוי שתקנה את השדה.



ד'. ואני אמרתי אגלה אזנך לאמר קנה נגד היושבים ונגד זקני עמי אם תגאל גאל, ואם לא יגאל הגידה לי ואדע כי אין זולתך לגאול ואנכי אחריך, ויאמר אנכי אגאל.

על דבריו הקודמים מוסיף בועז: "אני אמרתי אגלה אזנך שתקנה אתה, ואם לא, אנוכי הגואל".



ה'. ויאמר בעז ביום קנותך השדה מיד נעמי ומאת רות המואביה אשת המת קניתי להקים שם המת על נחלתו.

בתחילה לא הזכיר בועז את רות כי חשש שמא לא ירצה טוב לגאול אפילו את השדה, מדוע אם כן יזכיר את רות לביישה. אולם לאחר שהסכים טוב לגאול את השדה, הזכיר לו בועז גם את רות, ואמר לו: "ביום קנותך השדה וגו', אשת המת קנית להקים שם המת על נחלתו", כלומר גאולת השדה כרוכה בנשיאת רות לאשה.



ו'. ויאמר הגואל לא אוכל לגאול לי פן אשחית את נחלתי, גאל לך אתה את גאולתי, כי לא אוכל לגאול.

טוב ענה: "לא אוכל לגאול, פן אשחית את נחלתי", כלומר, אביא פגם על זרעי, שנאמר: "לא יבוא עמוני ומואבי". הוא חשש לשאת מואבית שמא ימות כדרך שמת מחלון. מתוך חששותיו אמר טוב לבועז: "גאל לך אתה את גאולתי, כי לא אוכל לגאול".



ז'. וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה לקיים כל דבר, שלף איש נעלו ונתן לרעהו, וזאת התעודה בישראל.

"על הגאולה", שגואל איש את קרובתו להקים שם לקרובו המת. "ועל התמורה", אם הגואל אינו מסכים לגאול וגואל אחר במקומו, כמו במקרה זה, שגאל בועז במקום הגואל. וכדי שלדבר יהיה תוקף: "שלף איש את נעלו ונתן לרעהו", מעשה קנין זה נעשה למנהג קבוע בישראל.



ח'. ויאמר הגואל לבעז קנה לך וישלף נעלו.

המדרשים שאלו מדוע נחשב הדבר שיש כאן קונה ומקנה? והרי גם על בועז וגם על הגואל היה מוטל לקנות את השדה מנעמי וכן לשאת את רות. ניתן להסביר שהקנין היה על ויתורו של הגואל על זכותו לגאול את השדה ואת רות.



ט'. ויאמר בעז לזקנים וכל העם, עדים אתם היום כי קניתי את כל אשר לאלימלך ואת כל אשר לכליון ומחלון מיד נעמי.

"ואת כל אשר לכליון ומחלון" - הקדים הכתוב את כליון למחלון, לומר שלא רק מה שהיה לכליון שמת באחרונה קניתי, אלא גם את מה שהיה של מחלון שמת קודם לכן.



י'. וגם את רות המואביה אשת מחלון קניתי לי לאשה להקים שם המת על נחלתו, ולא יכרת שם המת מעם אחיו ומשער מקומו, עדים אתם היום.

בועז הדגיש שלוקח את אשת מחלון, אך אילו היתה באה עורפה, שהיתה אשת כליון, הוא לא היה לוקחה לאשה.



י"א. ויאמרו כל העם אשר בשער והזקנים, עדים, יתן ה' את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל, ועשה חיל באפרתה וקרא שם בבית לחם.

אמרו לו: אל תצטער, יתן ה' את האשה, שהיא בת מואב, הבאה אל ביתך, כרחל שגם היא היתה בת נכרי, וכלאה שהשתדלה שיבוא יעקב אל אהלה ולא לאהל רחל, והיא עשתה לשם שמים. וראיה לדבר, ששתיהן בנו את בית ישראל. אף אתה אל תצטער על כך, כי ברכה גדולה תצא מנישואין אלו.



י"ב. ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה, מן הזרע אשר יתן ה' לך מן הנערה הזאת.

האנשים הוסיפו ואמרו: "ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה", כשם שלא זכתה תמר לילד מער ואונן אלא מיהודה, כך גם לא זכתה רות ללדת ממחלון, אלא מבועז.



י"ג. ויקח בעז את רות ותהי לו לאשה ויבא אליה ויתן ה' לה הריון ותלד בן.

"ויקח בועז את רות", הכוונה היא לקידושין שקידשה בכסף, ואחר כך נאמר: "ותהי לו לאשה", בחופה. "ותהי לו לאשה", היא היתה האשה המיועדת לו מן השמים ולא כנישואי מחלון שלא עלה הזיווג יפה.

"ויתן ה' לה הריון", לרמוז שילדה לרע"א (271) ימים, בגימטריה: "הריון".



י"ד. ותאמרנה הנשים אל נעמי, ברוך ה' אשר לא השבית לך גואל היום ויקרא שמו בישראל.

"ויקרא שמו בישראל" - לא אמרו תחילה איזה שם קראו לו, אלא רמזו שיהיה אדם גדול ובעל שם טוב, שתמיד יעלה שמו על שפתותיהם של האנשים מרוב מעלתו.



ט"ו. והיה לך למשיב נפש ולכלכל את שיבתך, כי כלתך אשר אהבתך ילדתו, אשר היא טובה לך משבעה בנים.

"והיה לך למשיב נפש", שיזכה אותך בעולם הבא כאילו היה בנך. שהבן מזכה את אביו ואת אמו, וישיב את נפשך בשובה ונחת, וגם לכלכל אותך פה בעולם הזה. ואם תאמרי והלא בן איש אחר הוא, התשובה היא, הרי "כלתך אשר אהבתך ילדתהו", ובודאי נטבעה האהבה כלפייך בנפשו.



ט"ז. ותקח נעמי את הילד ותשיתהו בחיקה ותהי לו לאומנת.

נעמי לא נהגה כדרך הנשים שפעמים נוטלות את תינוקותיהן כדי להשתעשע בהם, ורוב הזמן הם מוטלים בעריסה או מסורים בידי אומנת, אלא הילד היה תמיד בחיקה והיא עצמה היתה לו תמיד לאומנת.



י"ז. ותקראנה לו השכנות שם לאמר ילד בן לנעמי ותקראנה שמו עובד הוא אבי ישי אבי דוד.

אנו לומדים מרות שהמתקרב אל ה' בכל לבו, מצליח. שהרי רות התאמצה להדבק בישראל וזכתה להינשא לשופט בישראל, ויצא ממנה דוד שניתנה לו המלוכה לעולם.

בתחילה קראו לו "בן לנעמי", ואחר כך, כשגדל ולא היה צריך עוד אומנת, קראו את שמו עובד.



י"ח. ואלה תולדות פרץ פרץ הוליד את חצרון.

לאחר שסיפר שמואל הנביא, כותב מגילת רות, כיצד נתגלגל הדבר שנולד דוד על ידי הסיבות שסובב הקדוש ברוך, הוא הזכיר גם את הסיבות הקדומות, שבא מפרץ בן יהודה. שמכיוון שנועד עבורו העתיד, להיות ראש למלכות בית דוד, הוא פרץ ועבר את אחיו זרח, ויצא ראשון.

חז"ל ביארו במדרש שהמילה "תולדות" המופיעה במקרא כתובה תמיד בכתיב חסר, מלבד שני מקומות: "אלה תולדות השמים", "ואלה תולדות פרץ". שבשעה שברא הקב"ה את עולמו, לא היה מלאך המוות קיים בעולם, ולכן נכתב "תולדות" מלא. אך לאחר שחטאו אדם וחווה, חיסר הקב"ה את כל ה"תולדות" שבמקרא. וכשנולד פרץ, שהתולדות שלו נחשבות מלאות, שוב נכתבה המלה "תולדות" בכתיב מלא, כי המשיח עומד להוולד ממנו, ובימיו יבלע המוות, כפי שנאמר: "ובלע המוות לנצח".



י"ט. וחצרון הוליד את רם ורם הוליד את עמינדב.

דורות אלו חלפו בעת גלות מצרים שהרי נחשון בן עמינדב, נשיא יהודה חי בדור שבו יצאו בני ישראל מארץ מצרים.



כ'. ועמינדב הוליד את נחשון ונחשון הוליד את שלמה.

"ונחשון הוליד את שלמה", הפסוק רומז לשלמה הצדיק שהיו מעשיו יפים כשלמה. כל אחד מהמוזכרים בפסוקים אלו היה צדיק ועובד ה' בנאמנות.



כ"א. ושלמון הוליד את בעז ובעז הוליד את עובד.

מעלה נוספת היתה לו שהוליד את עובד, שעבד את ה' בלב שלם. גם דוד ציוה את שלמה ואמר לו: "ואתה בני שלמה, דע את אלקי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה, כי כל לבבות דורש ה', וכל יצר מחשבות מבין. אם תדרשנו ימצא לך, ואם תעזבנו יזניחך לעד" (דברי הימים א', כ"ח).



כ'. ועובד הוליד את ישי וישי הוליד את דוד

אנו רואים כי שורש דוד נרמז שלוש פעמים: בבנות לוט שילדו את עמון ומואב, בתמר שילדה את פרץ וברות. אצל כל אלה התנהל הענין בדרכים נפלאות ובתזמון מדוייק, כי אם היה עובר רגע נוסף, לא היה יוצא הדבר אל הפועל. בנות לוט חשבו שהעולם נחרב, ועוד זמן מועט היה נודע להן כי רק סדום ועמורה נחרבו. וכן ביהודה ותמר, שהמלאך החזירו מן הדרך. וכן בבועז, שזמן קצר לאחר מכן נפטר מן העולם. לומדים אנו מכאן יסוד באמונת ביאת המשיח, שהוא מצאצאי רות, שכשיבוא זמן הגאולה השלימה, הוא לא יתעכב אפילו רגע מועט, אלא יופיע מיד.


B"H Powered by: ORIANN™ Dynamic Website Design | SEO oriann.com